שכיחות ומהלך המחלה

אנורקסיה שכיחה בארצות תעשייתיות מתקדמות יותר מאשר באזורים מתפתחים. שכיחות האנורקסיה היא עד 1% מכלל האוכלוסייה ואם נלקחות בחשבון ההפרעות האנורקטיות החלקיות מספר החולות באנורקסיה גבוה אף יותר. למעלה מ – 90% ממקרי האנורקסיה נמצאו אצל נערות מתבגרות ונשים עד גיל 40 אולם ייתכנו מקרי אנורקסיה אצל נערים וגברים ואף מעבר לטווח הגילאים שצוין. נמצא מרכיב תורשתי בהפרעה וכך הסיכוי לחלות באנורקסיה גבוה יותר אצל נערות שלהן קרובים מדרגה ראשונה שהיו חולים בהפרעה זו או דומיה. הגיל הממוצע בו מתחילה ההפרעה הוא 17 שנים ולעיתים מתחילה ההפרעה כתוצאה מגורמי לחץ ספציפיים בגילאים שונים. חלק מן החולות יראו התקף אחד בודד של התנהגות האנורקטית במהלך חייהן, חלק יראו תנודות חוזרות במשקל הגוף והתנהגות של הרעבה- שיפור- הרעבה וכך הלאה ואילו אצל חולות אחרות, המחלה תראה התדרדרות איטית קבועה למרות ניסיונות העזרה שננקטו. בנוסף לבעיות הרפואיות הנלוות לירידה במשקל שלעיתים גורמות מוות בעצמן, קיימת גם נטייה מוגברת לאובדנות אצל חולות האנורקסיה. כמוכן תתכן לאחר תקופה של אנורקסיה, החלפה והתפתחות של בולמיה שבתחילה תראה בעין לא מקצועית כ"שיפור" במשקל והרגלי האוכל (ראה להלן).

קיימים מיקרים בהם יידרש אשפוז בבית חולים לשם איזון משקל הגוף, ריכוז האלקטרוליטים והנוזלים בגוף ומומלצת התערבות פסיכולוגית אינטנסיבית, קבועה וממושכת. נתונים סטטיסטיים מלמדים שלמרות האשפוז בבית החולים גובה הפרעה זו כ- 10% מקרי מוות מהמאושפזות בבית החולים ולכן חשוב ביותר לאתר את ההפרעה מוקדם ככל האפשר, לערוך אבחנה מדויקת ולבנות מערך טיפולי- שיקומי תוך שיתוף כל הגורמים המעורבים בתהליך ההחלמה.

בחזרה לתוכן העניינים

בחזרה לעמוד הבית

טיפול מתקדם

הטיפול כולל אבחנה רפואית מקיפה תוך הערכת הסיכון בו נמצאת החולה וקביעת אבחנה והמלצות כיצד להחזיר את החולה למשקל הרצוי. בנוסף, מאובחנים ומטופלים ספציפית עיוותי התפיסה והחשיבה המאפיינים את החולות באנורקסיה בשיטות ואמצעים מדעיים מתקדמים. בנייה מחודשת זו של התפיסה של החולות באנורקסיה תורמת להצלחת הטיפול בהפרעות אכילה והפסקת מעגל השיפור - וההחמרה המתרחשים לעיתים (ראה סעיף טיפול בפרק "בולמיה").

בחזרה לתוכן העניינים

בחזרה לעמוד הבית

בולמיה - מאפיינים

הסימן הבולט לנוכחות תסמונת בולימית היא הופעה של בולמוסי אכילה בזמנים לא קבועים בהם החולה צורכת כמויות אוכל גדולות מהנורמלי בפרקי זמן קצרים. על מנת למנוע עלייה במשקל הגוף החולה יוזמת פעילויות שונות כגון הקאות ועוד. החולה משקיעה חשיבה וזמן רב בבחינת משקלה ובמראה החיצוני שלה וצורת גופה מול המראה ובעזרת המאזניים. על מנת לאבחן נוכחות של בולמיה חייבות התנהגויות אלו להתרחש לפחות פעמיים בשבוע למשך תקופת זמן העולה על 3 חודשים.

בניסיון לבחון ולהגדיר בולמוסי אכילה חייבים להשוות את כמויות האוכל ליחידת זמן הנצרכות על ידי החולה בהשוואה לנורמות מקובלות. בנוסף חשוב להבחין שהתנהגות בולמוסית זו קבועה ומתרחשת אצלה באופן רגיל ולא בסמוך או בכפוף למצבים מיוחדים כמו מסיבות, אירועים וחגיגות מיוחדות (חתונה, בר מצווה ועוד ) או חגים (רמדאן). יחידת הזמן בה "נמדדת" צריכת המזון קטנה משעתיים. בדרך כלל בזמן ההתקף יש אכילה מרובה של דברי מזון מתוקים ועתירי שומן ספציפיים כמו עוגות, גלידה, שוקולד ועוד, אולם עיקר ההבחנה היא על כמות המזון הנצרכת בזמן נתון ולא על סוגו.

בדרך כלל חולי הבולמיה מתביישים בסגנון אכילתם אך אינם מסוגלים לרסן אותו ולכן הם מנסים להסוות אותו באופנים שונים כמו חלוקת האוכל למספר ארוחות רצופות במספר מקומות וכך אדם זר מסוים נחשף רק לארוחה אחת של החולה הבולימית. בדרך כלל אכילת המזון היא מהירה ביותר ונפסקת רק כשהחולה  חשה רע ו"מפוצצת מאוכל" ומקבלת תחושת כאב בטן. חשוב לזכור שבבולמיה אין קשר בין תחושת רעב לבין בולמוס האכילה. לעיתים תוקף בולמוס אוכל את החולה ללא כל תחושת רעב ומצבים רגועים ללא פעילות או אפילו חשיבה על אוכל עשוי לעורר התקף חדש.

לעיתים קרובות סגנון בולימי זה מתרחש אחרי תקופת דיאטה חריפה שעשתה החולה, תקופה בה היה חשוב לב ביותר דימוי הגוף, צורתו ומשקלו ולעיתים לאחר תקופות דכאוניות זמניות. לעיתים האכילה משחררת באופו חלקי מתחושות דיכאון אולם אחר כך עסוקה החולה בביקורת עצמית רבה תוך ירידה במצב רוחה. בולמוסי האכילה ממחישים לחולה את חוסר יכולתה לשלוט במעשיה וכתוצאה קיים תסכול רב אצל החולות שאינן מפנימות את הגורם הביולוגי- מוחי להפרעה ומייחסות חשיבות רק לפסיכולוגיה של האישיות ושל התנהגות האכילה. האכילה הכפייתית (בולימית) נשלטת באופן חלקי בלבד וכך מעוררת קשיים נוספים אצלה בכל הקשור לשליטה, יכולת, תפיסת כוח הרצון  כלפי עצמה ושל הסביבה כלפיה.

מאחר והחולה מודעת לכמויות המוגזמות של המזון שצרכה, היא מנסה להקיא את המזון כדי למנוע עלייה במשקל. באופן רגעי אחרי ההקאה קיימת תחושת הקלה פיזיולוגית. חלק מהחולות מתמכרות לתחושת ההקלה הפיזית אולם התחושה נעלמת ומוחלפת בפחד מהשמנה. כך עשויה להתרחש התמכרות להקאה אפילו במצבים של אכילת כמויות אוכל קטנות. בתחילה צריכה החולה להשתמש באמצעים שונים לגרות את ההקאה (אצבע, עט וכדומה) אולם לאחר תקופה קצרה יחסית נלמד הרפלקס ואז תתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה בלבד ללא צורך באביזרי עזר. לעיתים יש שימוש גם במשלשלים, תרופות משתנות, דיאטות חריפות, צום או בפעילות גופנית אינטנסיבית בניסיון לרדת במשקל או לפתור את החרדה מעליה במשקל.

לעיתים קרובות החולה לא אוהבת או מעריכה עצמה. הערכתה העצמית ירודה, דימוייה העצמי ירוד, קיים אצלה תסכול רב יחד עם תחושת חוסר יכולת לשלוט ברצונותיה ובמעשיה וקיימת אצלה חשיבות עליונה לצורתה החיצונית ומשקלה.

חשוב לזכור שבניגוד לחולות אנורקסיה, חולות הבולמיה נמצאות בדרך כלל בטווח משקל נורמלי לגילן ולגובהן. אחוז גבוה מחולות הבולמיה מראות גם סימני דיכאון שונים. לעיתים קרובות קיימות גם תחושות חרדה כלליות, חרדות מהשמנה וחרדות בעלות אופי והקשרים חברתיים שונים.

ההקאות המרובות משנות אצלן את הרכב הדם, האלקטרוליטים ומשטר הנוזלים בגוף, יוצרות בעיות שיניים שונות, אי סדירות במחזור החודשי יחד עם בעיות הורמונליות שונות כמו גם שינויים בפעילותו הסדירה של הלב, הכליות והמוח.

עד 3% מכלל האוכלוסייה מראים סימנים של בולמיה כאשר למעלה מ-90% מהחולים הבולמים הן בנות מתבגרות ונשים בגיל הבגרות המוקדמת.

לעיתים קרובות ניתן למצוא בעברה של החולה הבולימית סימנים המעידים על בעיות שונות בסגנון ובהרגלי האכילה שלו שהיו אצלו לפני התחלת בולמוסי האכילה.

בחזרה לתוכן העניינים

בחזרה לעמוד הבית

טיפול מתקדם

ככל שהפרעות האכילה מאובחנות ומטופלות מוקדם יותר גדול יותר הסיכוי להחלמה מהירה וטובה יותר ללא התדרדרות נוספת. טיפול מוצלח כולל טיפול רפואי (הבודק את מצבה הרפואי וחומרת הסימפטומים הקיימים ובוחן האם יש לאשפז החולה במצב הנתון), טיפול פסיכולוגי ונוירופסיכולוגי, אישי ומשפחתי. הטיפול הנוירופסיכולוגי שם דגש על הרכיב הביולוגי של הסימפטומים הפסיכולוגים המתלווים למחלה כמו עיוותי התפיסה, הכפייתיות בחשיבה ועוד, שבדרך כלל אינם מטופלים וכך לעיתים חוזרות הפרעות האכילה. בשלב הראשון בטיפול חייבת להיערך אבחנה רפואית שתקבע את רמת הסיכון בו נמצאת החולה כשהדגש מושם על החזרת משקל הגוף למשקל המומלץ בהתאם לגובה ולגיל. במקביל לאבחון הרפואי נקבעת גם אבחנה לטיפול נוירופסיכולוגי לבנייה חדשה תקינה של עיוותי התפיסה הפיסיולוגים של חולת הפרעת האכילה על מנת למנוע חזרה של הפרעת האכילה. אבחנה פסיכולוגית מקיפה מסייעת בקביעת היעדים לטיפול המידי, בטווח הבינוני וארוך הטווח.